אני פוסע בשבילי אושוויץ שהפכו סטריליים עם הזמן שעבר מאז מעשי הפשע הנוראים שבוצעו כאן. התחלתי להטיל ספק באנושות ובבורא העולם. נעצתי מבט בירוק השופע של העץ המשתקף בשלולית, נלחם בעובדה הברורה שעצים לא יכולים להיות ירוקים כאן, ומים לא יכולים לשקף. זהו גיהינום עלי אדמות. ובכל זאת, כשאני מודע לכך, לא הרגשתי כאב מסנוור לרצח חסר ההיגיון של מיליונים מאחי. רק חלל ריק, הלא-כלום שנמצא בראש שאינו חושב.
תחילה הגעתי לאושוויץ-בירקנאו, שם נרצחו לפחות 1.1 מיליון איש בשואה. המחנה שהשתרע הבהיק עם ארובותיו האדומות העירומות. היו שם רק שרידים של בסיסים צבאיים מפני שהאסירים רוקנו אותם כדי למצוא עצים להסקה, כאשר בייאושם חיפשו פתרון לחמם עצמם בחורף שאחרי השחרור. קבוצה שבאה לביקור עמדה אדישה לקדושה שאפפה את הקרקע המקודשת, ובעוברם שמעתי צחוק ושיחות שפלות. זוג צעיר אחר עמדו מחובקים ונראה שהם אינם מודעים למיליונים שבמרחק כמה מטרים מהם אמרו שלום ולהתראות בפעם האחרונה בחייהם.
הכניסה לאושוויץ היא בניין החקוק במוחי. ראיתי אותו כבר אלף פעם באלפי תמונות וסרטי וידאו. הוא מטיל צל כבד, מגיח מלוא עוצמתו על פני פסי הרכבת. אותם פסי רכבת שממשיכים היישר אל לוע הארי. הלכתי לאורכם, ראשי מלא עם תיאורו של אלי ויזל על הכלבים הרשעים מפרישי הרוק, שנושכים ילד רועד שזה עתה ירד מהרכבת לאחר נסיעה איומה.
לנוכח תאי הגזים, סרט וידאו ישן שחור-לבן של סבי הגדול – יעקב שמעון לייזרוביץ – ניגן בראשי. הוא הסתובב להביט מבט אחרון בשמים שלעולם לא יבהירו. פתחי גז ציקלון B בתקרות תאי הגזים נדמה שלועגים לי כשאור השמש קרן על הקירות ששופשפו וגורדו על ידי ידיים הנאבקות להישאר בחיים.
בניין ארוך נראה בלתי מזיק כמו שאר הבניינים באושוויץ. הוא נראה כמעט מזמין ביום החם הזה. הרצפה מכוסה בפלטפורמה זכוכית שמאפשרת לך לא לגעת ברצפה. כאן האסירים גולחו והוצאו מהם כינים. בגדי התלבושת האחידה הכחולה עם הפסים הלבנים הושמו בתנור ענק כדי להרוג את הכינים שנטמנו עמוק בתוך התפרים. שלט מחוץ לבניין אומר: "חיטוי".
מספר חודשים לאחר מכן כשאני יושב ומשחזר את הביקור באושוויץ, שמתי לב שפרשת 'וירא' מכילה שיעור חשוב שיכול לזרוק אור על אותו צל של ספק והחורבן של השואה.
בפרשת 'וירא' אנו מוצאים את אברהם אבינו יושב מחוץ לאוהל כשהוא מחלים מברית המילה שזה עתה עבר. בשמש היוקדת, שלוש דמויות מתקרבות אל האוהל. בכאבו מן הניתוח אך יחד עם זאת עשוי ללא חת יותר מאי פעם, אברהם רץ לקבל את פניהם. נערכת סעודה עם כמויות עצומות של אוכל – פר בן בקר לכל אורח. כשהאורחים מגלים את זהותם האמיתית, מלאכים בשליחות, אחד מהם עומד ומברך את שרה, אשתו של אברהם. המלאך אומר: ""שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך". בחוסר אמונה מובן צוחקת שרה למשמע הנבואה שהיא אי פעם תלד, מסופקת אם הגוף הבלה עם הזמן והגיל יוכל להרות.
בדיוק כמו שרה, לעתים קרובות אנחנו בספק, כמו שהרגשתי באותו יום באושוויץ. ועדיין, שרה בסופו של דבר הרתה וילדה תינוק יפהפה, יצחק. למרות אי רצונה להאמין לבלתי יאומן. למדתי שלמרות שלפעמים אנו מוצאים עצמנו מוטרדים עם פחדים, מצבים בלתי מתפשרים והחלטות חד צדדיות, אנו יכולים להסתכל על הנס של לידת יצחק ולראות שבראי המציאות שום דבר אינו כה בלתי אפשרי כפי שנדמה.
היה רגע, רגע אחד, של בהירות טהורה, באושוויץ, שהשאיר אותי שוב בלתי מאמין. היה זה כשעמדתי מול ספר אורחים גדול, כשעמודי הספר שצבעם כצבע השנף רמזו לי לרשום את מחשבותיי. כתבתי: "זוכרים אתכם. נשמותיכם שרדו. המוות שלכם היה לשוא, אך חייכם לא היו לשוא. חזרתי למקום זה להצהיר שמשפחת לייזרוביץ חיה וקיימת".
באותו רגע כבר לא הייתי ספקן או אדיש, רק הרשיתי לעצמי סוף סוף להזיל דמעה.
Join the Discussion