"אמר רבי יהושע בן חנניה מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה, תינוק ותינוקת..."
"פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי ישנם שני דרכים: האחת קצרה וארוכה והשניה ארוכה וקצרה, והלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין ולא ניתן להיכנס אל העיר. חזרתי לאחורי אמרתי לו: בני, הלוא אמרת לי שדרך זו קצרה! אמר לי: ולא הוספתי ואמרתי שהיא ארוכה"? (על-פי התלמוד הבבלי, ערובין נג, ב).
גם בחיים יש דרך "קצרה אבל ארוכה" ודרך "ארוכה אבל קצרה". בספר ה"תניא" שלו, מכונן רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד שיטת חב"ד, את עיקרי גישת חסידות חב"ד לחיים. על דף השער של ספר זה המכונה "תורה שבכתב של תורת החסידות" מגדיר רבי שניאור זלמן את עבודתו במילים הבאות:
"מיוסד על פסוק: 'כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו'. לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה, בעזרת ה' יתברך".
התורה והמצוות הם ההנחיות שנתן הבורא לברואיו. הן מפרטות את האופן המדויק שבו התכוון אלוקים שנחיה את החיים ונגשים את התכלית שלשמה ברא את העולם. אולם האם סביר בכלל לצפות שנחיה חיים המאורגנים על פי התורה? האם ניתן בכלל לצפות מן האדם "הרגיל" לנהל כל מעשה, כל מילה וכל מחשבה שלו על פי ההנחיות התובעניות ביותר של התורה?
התורה עצמה מאוד ברורה בעניין זה: "לא בשמים היא לאמור, מי יעלה-לנו השמימה ויקחה לנו, וישמיענו אותה ונעשנה" (דברים ל, יב). התורה איננה אידאל מופשט, אלא מטרה מעשית ובת השגה.
אך כיצד? בספר התניא הרב שניאור זלמן מפתח את גישת חסידות חב"ד – גישה לחיים שבה השכל והתודעה ממלאים תפקיד מוביל ומרכזי. ראשית על האדם ללמוד על אמיתות הקיום המהותיות, להבינן ולהגות בהן: מציאותו הנשגבה-מכול, החובקת-כול, השוררת-בכול של אלוקים; שורשה ותמציתה של הנשמה והקשר ההדוק והמהותי שלה עם בוראה; ייעודו של האדם בחיים, המשאבים המוענקים לו כדי להגשימו והאתגרים המוצבים בפניו בדרך להגשמה זו. כיוון שמושגים אלו הם עדינים ומופשטים להפליא, על האדם לעמול "עמל נפש ויגיעת בשר" כדי להבינם ולהיות מסוגל להתייחס אליהם.
הצעד הבא לפי גישה זו הוא לתרגם את הידע וההבנה האלה ולהפכם לרגשות. הודות לעליונות המבנית של המוח על הלב – עליונות שאותה הטביע אלוקים בטבע האנושי – ההבנה של מושגים אלוקיים אלה, הטמעתם והלימוד בהם יביאו בהכרח להתפתחותם של הרגשות המתאימים בלב, כלומר לאהבת אלוקים וליראתו. את "אהבת האלוקים" הרב שניאור זלמן מגדיר כתשוקה הבלתי-הפוסקת להגיע אל אלוקים ולהתאחד עם מהותו. "יראת אלוקים" היא התיעוב המוחלט כלפי כל דבר המפריד בינו לבין האדם.
לבסוף, משכיוון האדם את תודעתו בדרך זו וחולל את התמורה הזאת בלבו, אזי קיום המצוות הופך עבורו לא רק לאפשרי אלא לצורך בוער. הוא כמה לקיים את המצוות בכל נפשו ובכל מאודו, שכן הן הגשר שבינו לבין אלוקים, האמצעי – האמצעי היחיד – שבעזרתו הוא יכול להתחבר עם בוראו. כל עברה על רצונו של אלוקים – בלי קשר למידת המשיכה שיש בה לטבעו החומרי – מעלה בו תחושת תיעוב עמוקה, כיוון שהיא מפריעה לקשר שלו עם אלוקים ומנוגדת לחלוטין לעצמיותו האמיתית.
אולם יכול אדם לבוא ולטעון: מדוע עליי לבזבז חיים שלמים בקיום משטר תובעני ברמת השכל והלב? מדוע עליי לעמול קשה כדי להבין ולהרגיש? מדוע שלא אנהג בגישה הישירה, כלומר – לפתוח את הספרים ולמלא אחר ההוראות? אדם כזה עשוי לטעון – אני יהודי פשוט, והשגת מצבים רוחניים כה נשגבים כמו "הבנת היסוד האלוקי", "אהבת השם" ו"יראת השם" היא יותר מדי בשבילי. אני יודע את האמת, אני יודע מה אלוקים רוצה ממני – שהרי התורה מסבירה באופן ברור מאוד את מצוות ה"עשה" וה"אל-תעשה" בחיים. ומה יהא על טבעי החומרי והאנוכי? ומה בדבר נטייתי לרוע ותשוקות ההרס העצמי שלי? – ובכן, בהם אני אשלוט. אמונתי, נחישותי וכוח רצוני כבר יעשו את המלאכה.
ובכן, זוהי הדרך הקצרה הארוכה. אמנם זהו הקו הישיר והפשוט ביותר בין שתי נקודות, אולם הוא מוליכנו שולל בטענה כאילו הוא הדרך הבטוחה ביותר להגיע אל העיר. שכן האמת היא שהגישה הישירה היא מבוי סתום. כמו הדרך הראשונה שבה בחר ר' יהושוע, דומה שהיא מוליכה הישר העירה – אולם משום מה, לעולם אין היא מגיעה לעיר, שכן זהו נתיב של מאבק בלתי פוסק, תמונה של דו-קרב תמידי בין הנשמה החייתית של האדם, המרוכזת כל-כולה בתוך עצמה, לבין נשמתו האלוקית, השואפת לגובהי הרוח. נכון שלאדם ניתנה בחירה חופשית וסופקו לו האומץ הנחוץ וכוח העמידה הרוחני כדי שיוכל להתמודד עם כל אתגר רוחני שלו. אולם האפשרות של כישלון, חס ושלום, קיימת אף היא. יהיו ניצחונותיו של האדם רבים ככל שיהיו, תמיד יום המחרת מביא לו מבחן נוסף. בדרך הקצרה והארוכה הוא עשוי לנצח בקרב אחר קרב, אולם לעולם אין ניצחון מוחלט במלחמת החיים.
מצד אחר, הדרך הארוכה הקצרה היא מפותלת, תלולה, מעייפת וארוכה כמו החיים עצמם. היא מלאה עליות ומורדות, מכשולים ותסכולים. היא תובעת כל טיפת מרץ שכלי ורגשי שהאדם מסוגל לגייס. אולם זהו שביל המוליך במתינות אך בבטחה אל היעד הנכסף. כאשר האדם רוכש לבסוף את היכולת להבין את האלוקי ואת הנטייה האינטלקטואלית הנחוצה לשם כך – כשהוא מפתח תשוקה כלפי הטוב ותיעוב כלפי הרע – אזי הוא נוחל ניצחון. הוא שינה את עצמו והפך לאדם שכל מחשבה, כל מעשה וכל פעולה שלו מכוונים באופן טבעי לעצמיותו המהותית ולתכליתו האמיתית בחיים.
Join the Discussion