טוניקה מרלו עמדה והביטה מטה לאולם הראשי של בית הכנסת. היא לא יכלה להסיר מבטה מן הרב ומספר התורה שהחזיק זה בידיו כשהוא עומד מול הקהילה. מה אני עושה כאן? היא שבה ושאלה את עצמה. פעמים רבות כל כך, היא הבטיחה לעצמה שלא לבוא לכאן שוב לעולם, אך הנה היא שוב כאן, לבושה גלימת צמר חומה, שערה מכוסה צעיף חום.
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", הדהד קולו של הרב ברחבי בית הכנסת והנאספים חזרו ואמרו את המלים אחריו. גם טוניקה מצאה עצמה מבטאת את המלים, אף שלא ידעה מה פירושן. היא לא הבינה מדוע רגליה שבו ונשאו אותה לכאן, אך ככל שבאה, כך כמהה לשמוע שוב את המלים היקרות הללו.
אמא נולדה יהודייה, זאת ידעה. אך לאחר מכן התנצרה, נטשה את הדת היהודית בגיל עשרים וחמש ונישאה לגוי. טוניקה, הבת הצעירה מבין חמישה ילדים, גדלה כלא-יהודייה. אף על פי כן, השאלה שבה והזדעקה מתוך עמקי נשמתה, "מי אני?" ולא נתנה לה מנוח. השאלה עינתה אותה, גזלה ממנה את שלוות רוחה.
טוניקה הביטה ברב כשהוא משיב באהבה את ספר התורה לתוך ארון עץ מגולף וסוגר מעליו את הפרוכת. לאחר מכן מיהרה ושבה למכללה התיאולוגית שם למדה כדי להפוך לכומר.
אך היא התמהמהה מדי ואיחרה. מנהל המכללה התאולוגית הנוצרית בה למדה קרא לה למשרדו. "היכן היית?" תבע לדעת.
"רק קפצתי לבית הכנסת לכמה דקות", השיבה.
"מה?" צעק המנהל. "אני אומר לך, בתי: את לא יהודיה. אני אוסר עלייך ללכת לשם".
טוניקה שבה לחדרה כשהיא שרויה בבלבול ומבוכה. היא מבינה שהיא לא יהודיה - הרי אביה גוי. אך מה היה הריק הזה שהיא חשה, אותה כמיהה בלתי פוסקת ששכנה בקרבה? מדוע היא כל כך נמשכת ליהודים? היא לא הבינה זאת, אך רגשותיה לא נתנו לה מנוח.
מחשבותיה פנו לפגישה אחרת שהייתה לה עם המנהל, פגישה שאירעה כמה שנים קודם לכן. היה זה לפני שדוד סמי, אחיה היהודי של אמה, היה אמור להגיע לבקר אותה במכללה.
"אני מזהיר אותך", הוא אמר לה אז. "דודך מסוגל להציע לך כרטיס לישראל. את יודעת מה לומר, נכון?"
כמה שמחה אז לראות סוף סוף את דודה. כעת, בהיותה ישובה בחדרה, בודדת עם מרוץ מחשבותיה, חשבה טוניקה על הביקור הזה, וזכרה באנחת הנאה את הזמן שבילו יחד תוך הליכה ושיחה בגן שבחוץ.
"טוני", אמר לה הדוד סמי בשלב מסוים. "מה את עושה כאן בבגדים הכהים הללו מאחורי החומות הגבוהות הללו? האינך יודעת שאלוקים נתן לך את חייך כדי שתיהני מהם, כדי שתחיי אותם? בואי, תתעודדי קצת, צחקי קצת".
היא צחקה על הנאיביות של דודה. מה הוא מבין בכלל? אלו הם החיים שהיא בחרה לעצמה, חיים של התמסרות מוחלטת לדת שעל ברכיה חונכה וגדלה.
"את יודעת מה, טוני", הוא אמר לה. "אני אשלח לך כרטיס טיסה לישראל. תחיי בביתי כמו בתי. דודה מריה תדאג לך – היא בשלנית נפלאה. תהיי כמו אחת מילדיי. תני לעצמך את ההזדמנות לראות מה זה להיות יהודייה. את יודעת, היהודים יקבלו אותך כיהודייה כי אמך הייתה יהודייה".
הדוד סמי דיבר על עוד דברים. הוא סיפר לה על המזוזה שהיהודים מניחים על משקופי דלתותיהם. הוא הציף אותה בסיפורים על יהודים החיים בישראל ועל ניסים שבהם הוא חזה בצבא ישראל במהלך המלחמה. אך שום דבר לא נגע בה ולא הניע אותה לשנות את דעתה.
לבסוף הוא פנה ללכת. "טוניקה", הוא אמר לה בעמדו בשער, "בקשי ממני כל אשר תרצי ואשלח זאת אלייך".
"שלח לי מזוזה", הייתה תשובתה.
סמי היה נאמן להבטחתו והמזוזה אמנם הגיעה אליה כעבור עשרה ימים. כמה שהיא שמחה על המזוזה הזו. היא שמרה עליה קרוב אליה, חבויה בארון הקטן שליד מיטתה.
אבל עכשיו, כשהיא ישובה בחדרה שקועה במחשבות, שבה השאלה להציק לה. "מי אני באמת?" היא שאלה את עצמה חזור ושאול, אולי בפעם המיליון. האם היא, טוניקה, יהודייה, כמו שאמר הדוד סמי, או שהיא גויה, כפי שחינכו אותה להאמין? היא הייתה נותנת הכל בתמורה לבהירות שבה חפצה. היא נעשתה נואשת. עליה להשקיט את המערבולת המבלבלת שבתוך נפשה.
במקום כלשהו מחוץ לדלתה נסגרה דלת, ולאחר מכן נשמע קול פסיעות רכות במורד המסדרון. רוח קרירה נשבה פנימה דרך החלון ובידרה את שערות עורפה. ראשה כאב עליה.
טוניקה הרימה עיניה לשמים. "אלוקי אברהם, יצחק ויעקב", התחננה בדממה, "אנא שמעני והובילנו לאמת, תהא אשר תהא".
חלף הזמן, וטוניקה קיבלה עלון שהודפס על ידי תנועת חב"ד. המלים העבריות היו זרות לה, אך היא שמחה עליהן בכל את. ואז חשבה לכתוב מכתב לכתובת שהופיעה בתחתית העמוד.
"כל שאני יודעת הוא שאמי יהודייה", כך כתבה. "אינני יודעת אם אני יהודייה או לא. לא קיבלתי כל חינוך יהודי, אבל נתקלתי בעלון הזה".
במהרה קיבלה תשובה על מכתבה. רב יצר עמה קשר והם קבעו זמן ומקום לפגישה.
כאשר נודע למנהל המכללה על הפגישה המתוכננת, רתח מזעם. "אני אומר לך ילדה, את משחקת באש", הוא אמר. "עזבי את זה".
"אם אתה כל כך בטוח שזו הדרך הנכונה, למה אתה דואג כל כך?" שאלה אותו. "אז אשאל איזה רב כמה שאלות טיפשיות ואחזור לכאן..."
"קורה משהו בנשמה שלך, נערה", אמר לה, "ואני לא מצליח לשים את האצבע על מה שקורה".
טוניקה המשיכה בתוכניתה ופגשה את הרב. "את חייבת לעצמך את החויה של חיים במשך שבועיים עם משפחה יהודית אורתודוכסית בלונדון", הציע לה הרב.
"שבועיים?" נדהמה טוניקה.
"תני לעצמך את ההזדמנות לגלות מהי השבת. החיים היהודיים מתרחשים בעיקר בבית, לא בבית הכנסת".
אינך יודע כמה קשה היה לי לקבל חצי שעה כדי לדבר אתך? איך אוכל לעזוב לשבועיים?"
"אין לך חופשה?"
"לא".
"ואם תגידי שעשית זאת ברגע של טירוף?"
"רגע של טירוף? לא. זו לא הדרך שלי."
"חישבי על כך".
"אני לא יכולה!" קראה טוניקה, נואשת ומתוסכלת.
"לאט לאט", אמר הרב ברכות. "אינך צריכה להתרגש. אני מבטיח לך שלא אעזוב אותך ברחוב. אם המכללה הזו לא תקבלך בחזרה, אמצא לך מכללה אחרת".
אבל טוניקה הייתה אכולת ספקות וחוסר ודאות. היא הייתה בת עשרים וחמש. כיצד תוכל לזרוק חיים שבעבורם השקיעה כל כך הרבה זמן ורגש? כיצד תוכל להפוך את חייה על פיהם כשאינה יודעת לשם מה היא עושה זאת?
אולם המערבולת שבתוכה לא שככה. רגש ריקנות עמוק המם אותה והיא חשה עצב איום ובלתי פוסק, אף שלא הבינה מדוע.
בוקר שבת אחד, טוניקה, שהייתה אמורה לשאת דרשה באותו יום, ידעה פתאום שהיא לא מסוגלת לעשות זאת. "אם אני עומדת לעזוב", כך אמרה לעצמה, "זה צריך להיות עכשיו". איכשהו, היא גילתה בתוכה מאגר כוחות שלא הכירה קודם לכן. "אני עומדת למצוא את האלוקים האחד והאמיתי", שבה ואמרה לעצמה. "אם עליי לישון בביבים, אעשה זאת. אם יהא עליי לעשות עבודות פיזיות כלשהן, אעשה זאת. אבל אני אמצא את אלוקים ואת האמת". ובעודה אומרת את הדברים הללו, יצאה מן המכללה התיאולוגית בפעם האחרונה.
כיום, טוניקה, הנקראת כעת טובה מרדכי, חיה בצפת עם בעלה ועם חמשת ילדיהם.
טובה מספרת שלפני כמה שנים, אמה שכבה על שולחן הניתוחים לפני ניתוח מסוכן. מעמקי נשמת אמה נשמעה זעקה נואשת, "שמע ישראל א-דוני אלוקינו א-דוני אחד".
בכל התקופות, קריאת שמע הייתה תמיד על שפתי היהודים. זו התפילה הראשונה שמלמדים ילדים, מילת הקוד המציגה יהודי אחד בפני רעהו גם בתקופות הקשות ביותר, וזו התפילה שנאמרה על ידי מיליוני יהודים שהלכו אל מותם על קידוש השם. זהו החיזוק המוחלט של אמונתנו באלוקים. הייתה זו תפילת שמע שבתוך המזוזה, שאותה שלח דודה של טוניקה אליה, וה"שמע ישראל" היה זה שהניע את ה"נשמה היהודית" שלה כשנכנסה לבית כנסת לראשונה. זו הייתה התשובה לשאלה שהציקה לנשמתה של טובה כל שנות ילדותה ונעוריה.
Join the Discussion