אנו נמצאים כעת בצפון קולרדו שבארצות הברית, במסגרת תוכנית הקיץ של חב"ד. בדרך-כלל אנו מחלקים נרות שבת ומסייעים ליהודים להניח תפילין. אך לאחרונה הפכנו לשומרי יערות (ואפילו לא היינו מודעים לכך).
וכך קרה הדבר:
במסגרת השליחות נסענו לעיר בשם Estes Park הממוקמת על הרי הרוקי. זוהי עיירה קטנה עם תיירים רבים ומעט יהודים המתגוררים בה.
השעה הייתה שבע בערב. הגענו אל הבית הראשון ברשימת הכתובות שלנו והופתענו לגלות עדר של איילים קנדיים הרובצים על הדשא. עבור אלו מבין הקוראים שעדיין לא נפגשו עם אייל קנדי פנים אל פנים, אציין שהם חיות בגודל של סוס ולהם קרניים גדולות במיוחד (ראו תמונה).
חששנו לצאת מן הרכב ליד חיות הענק הללו, אך ידידי התגבר על הפחד והחל להתקדם באיטיות לעבר החניה. הוא פתח את דלת המכונית בזהירות והתקדם לעבר פתח הבית. זוג יהודים מבוגר עמד בפתח וקידם את פניו, והם החלו לשוחח.
החלטתי גם אני לאזור אומץ ולצאת מן המכונית. פסעתי בעדינות ובזהירות, אך פסיעה מהירה ולא זריזה שלי גרמה לאיילים להיבהל ולרוץ לכל עבר. כמעט שהתעלפתי!
"אלו חיות מסוכנות" הסביר לנו היהודי המבוגר. נכנסנו לביתינו ושקענו בשיחה ארוכה ונעימה ובין היתר בני הזוג סיפרו לנו שהם פחדו כל-כך מן האיילים עד שלא יצאו מן הבית כל היום. עשינו להם טובה גדולה כשהברחנו את האיילים מן הדשא.
בדרך חזרה ציין ידידי כי המאורע הזכיר לו את פתגמו של הבעל שם טוב:
"נשמה יורדת לעולם וחיה שבעים, שמונים שנה, כדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות, ובפרט ברוחניות".
